הרמזור הואיל בטובו להתיירק, ואני שילבתי במהירות הילוך שני, ודחקתי בדוושת הגז שתתחיל בטובה לתת גז. נדמה היה לי שגם ליבי שילב הילוך, הלוך ילך ובכה, נוסע לאלומותיו, אך אני הייתי טרוד מכדי להפנות תשומת לב ללב.

הרכב נענה סוף כל סוף ללחיצות הנואשות שלי על הדוושה, מתרצה למהר, ולהשביע רצון בעליו. רצון שרצה לא לרצות, לא להתרצות, רק רצון לריצות. מימיני חלפו להם, כנעים מעצמם, הנופים הנהדרים של ארץ הכרמל. ארץ, שבעבר הייתי קורא לה בדמיוני כר מלך, כיוון שאני נסעתי בתוכם, והם נשארו קפואים מצדדי, משמשות לי כר פורה למחשבות התדבקות במלך. אך, נדמה כאילו התחלפו היוצרות, וכעת הנופים נעו, ואני קפאתי בתוכם, קר – מל.

וכיוון שהגעתי לכלל דמיונות והרהורים, נפשי התפזרה לאינסוף רסיסים ולא הצליחה לאסוף אל ריכוזה, הוסחה דעתי גם לצד שמאל. שם, רוכל הציג לראווה משקה קר ומשיב נפש. מגדנים היו מסודרים בסדר מופתי מנסים לעורר תאוות בשר, מגדנים שהעלו בזכרוני איזה אלוף שקראתי עליו אי שם, "אלוף מגדיאל".

בום!

חוט האסוציאציות נפרם.

חושך.

התעוררתי. כמעט. נדמה כאילו הגוף מסרב לעבור למצב של עירנות במיטת בית החולים הנוחה, נמצא עדיין בקיפאון, המשקף את הקיפאון שמצא את משכנו בלב.

מייחל לתשובה.

מה שליבי וגופי לא יכלו עדיין לעשות, אוזני עשו עבורי. הם שוטטו, מאזינות, מנסות לדלות פתילי מידע, ולסרוג מחדש את מארג החיים שנפרם. ההברות שהסתובבו סביבי, הצליחו להתעצב למילים מוכרות, נוגעות ולא נוגעות: "תאונה.. כן, כמעט פגע בהולך רגל הצעיר שכאן, וסטה הצידה… דופק לב תקין".

במאמץ רב, הכרחתי את מיליון הטונות שנקראו העפעפיים שלי להיפתח. הם ניסו בכל מאודם, נפשם ולבבם להיסגר מסרבות להיפגש שוב עם מציאות מלאת בלבול וחסרת לב.
קלטתי דמויות מעומעמות שמסתובבות סביב המיטה שלי, רכונים, מביטים במה שהיה קרוי פעם "אני", לפני שהוא התנפץ לאלפי רסיסים שונים.
מבעד לפרצופים הקרובים לבושי הלבן, הצלחתי להבחין בפני נער. פניו שלוות, מלאות תום ילדות.

נרעדתי.

כמעט פגעתי בחיים פורחים, בגלל כעס קמל, חולף, עקר ושורף.

כגנות על פני נהר

כעבור חודש, מחוץ לבית החולים, ואני על מיטתי בביתי. ספק משקם את רגלי הפגועה, ספק מנסה לאסוף את רסיסי לבבי, ולצעוד קדימה. קורא שתים מקרא ואחד תרגום לפרשת ואתחנן, מנסה לאפשר לתורה לעשות את פעולתה המבורכת, מנסה להסיר מחסומים. "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה"  "ותסתמרון לחדא לנפשתכון ארי לא חזיתון כל דמו…". לפתע, נחה במוחי, מנצנצת ולא מושגת המשמעות של מה שעשיתי, כבדה ובלתי מתפשרת. 

למחרת, מתחת למיטתי בתוך ים של דמעות, מצאו בני משפחתי מכתב:

"ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" – שלכם, לא לפגוע בהם.
"ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" – של חבריכם, שכניכם לעולם היפה הזה.
"ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" – שלכם, שנפשותיכם ישארו שלימות, ולא כעוסות, הורסות באחת היסח דעת אחד, עולם ומלואו.
למדתי את אשר למדתי, אני הולך לתקן. בקרוב אשוב…