הוא עצמו ניסחף במורד הנהר, ונימשה מחוסר הכרה על ידי גויים שכפרם שכן על גדת הנהר. מששבה רוחו אליו, יממה לאחר שטבע, גילה שהוא נמצא בבקתה לא מוכרת לבוש בגדי נכרים וזקנו ופאותיו המפוארים קצוצים (פרי עבודתו של "חובש הכפר" ש"טיפל" בו). הוא הודה לבעל הבקתה הכפרי וזוגתו על עזרתם ועוד באותו הלילה, כשהתאושש דיו,  נשא רגליו לשוב במהרה לביתו.

בדרך, גמלה בו ההחלטה לנסות להגיע בחסות החושך לביתו מבלי שאיש יבחין ב"חרפת" זקנו ופאותיו המגולחים. הוא הגיע לקצה העיירה מכיוון בית הקברות, ולהפתעתו גילה שממש ברגעים אילו נערכת לוויה. הוא התקרב לאט למקום, נוקט באמצעי זהירות לבל יתגלה, והציץ לעבר המתרחש כשהוא תוהה מי הוא הנקבר.

מסביב לקבר שבו כבר נטמן הנפטר, נעמדו שפופי-ראש רבים מבני העיירה והקשיבו לדברי ההספד שנשא הגבאי משטיבל העגלונים.

"המנוח היה איש ישר דרך מגדולי העגלונים של עיירתנו זלוטניק,  ונהירים לו שבילי הפלך ככף ידו. איש כשר וצנוע, שהיה בעל מסור ואב רחמן לשתי בנותיו שתבדלנה לחיים טובים ".

בהביטו אל האישה האומללה, שהתיפחה. הבחין מוטל לראשונה בפניה של פסיה אשתו וסימן השאלה לגבי זהות המת נפתרה עבורו…

משנודע הדבר למוטל שהוא בעצמו נשוא ההספדים הקשיב בשקיקה להמשך הדברים, סוף סוף ידע מה חושבים עליו העולם…

והעולם, דווקא אמר עליו דברים טובים.

מוטל היה נפעם ממבול המחמאות שנחת עליו. מעולם לא זכר שקיבל מילת עידוד או טפיחה על השכם מכל אלה שהרימוהו על נס עכשיו, לאחר "מותו".

תדהמה היתה בקהל כשלפתע הגיח מאי שם, הילך לבוש בגדי נכרים וחבוש מגבעת כפרית גדולה, כשהוא מכריז, שאף הוא רוצה לומר מספר מילים על המנוח.

איש לא הכיר את הדובר, ברם, מפאת כבוד הנפטר, הניחו לו לדבר. כשפתח וטען שהוא מכיר את מוטל הכרות קרובה ולכן כל מה שנאמר לזכותו מופרך לגמרי, היסו אותו מאזיניו וניסו לדחפו משם. תוך כדי מאבק הוסרה המגבעת מעל ראשו ונתגלה שערו האדמוני לעיני כל …   

קריאת הפתעה נשמעה: "הרי זה מוטל שלנו, העגלון המת!!!"

"האלמנה" ובנותיה התעלפו במקום, השאר צרחו בבהלה למראה המת שקם לתחיה, בלי הזקן והפיאות.

ומוטל …הטיח בפניהם ההמומות של הנוכחים: "אכן, זה אני המת – מוטל העגלון שלכם. אבל שאלה לי אליכם – מדוע עד היום לא זכיתי לשמוע מכם מילות של שבח?"

למה צריך למות בשביל לשמוע מילה טובה???"

והשאלה הקשה עמדה וניסרה בחלל בית הקברות…