גלגולו של בור \ צבי אליעזר וייסינגר

בור

שריה ונחמיה היו באמצע הסרט, פתאום נשמע הצלצול. "אוך, שיעור גמרא…". אמר שריה. הם רצים לכיתה, אבל במשך השיעור תמונות מרצדות מול עיניו, "האם אכן ג'ון יצליח לברוח לשוטרים?…". לפתע "שריה, אז כמה חייב מי שפתח בור ברשות הרבים ולא כסהו, ונפל שם שור?", הוא מנסה להיזכר "אני חושב הרב, שזו אשמת הבעלים של השור, מה הוא לא ראה את הבור, איך הוא לא הזיז את השור?" התלמידים צחקו הוא לא הקשיב בכלל, אך למרבה ההפתעה אמר הרב "אתה יודע מה שריה, זה באמת כיוון חשיבה חדש, מה אתם אומרים, למה באמת חייב בעל הבור, הרי יש בעלים לשור וזה אחריותו לראות את הבורות?".

"זהו סדרנו את הכבלים, עכשיו רק לכסות באדמה, ו… וואו כבר שש אחר הצהרים." אמר נחמיה החשמלאי, "בואו נשים יתידות ושלט ונמשיך מחר". הם כיסו בזריזות בקרש את הבור, יתידות ושלט ומיהרו לביתם. "תגיד נחמיה" שאל יוסף, "אתה בטוח שזה מספיק בטוח? אתה יודע חוטי חשמל, בור, מכוניות, מסוכן?". "תקשיב יוסף, בסוף אנשים נוהגים עם עיניים פקוחות, מבחינתי זה מספיק, השאר עליהם". סחרחורת לא לגמרי עזבה אותו עדיין, "מסתבר שמזעזועים לוקח זמן לצאת" חשב שריה בצער, תוך שהוא מחכה בבית הדין הרבני לתאונות בדרכים. 

ה"זה היה בשעת בוקר מוקדמת, ממש אחרי הזריחה, יצאתי מיד עם הקריאה בפיבר, נסעתי בשיא המהירות, אחרי הצומת, היה שם שלט לא ברור, משהו כמו בור פתוח, אבל חוץ מזה לא היה גדר או משהו כזה, הגלגל השמאלי פשוט נכנס לבור, איבדתי שליטה ואיך שהוא הרכב יצא מן הבור סטה לצד התנגש בגדר ההפרדה, וההמשך ידוע". "תודה" אמרו הדיינים. "עכשיו בוא תראה משהו מעניין במכונת הזמן".

"עזריה", "כן אמא", "לך בבקשה תביא קמח מהטחנת קמח בזריזות, עוד מעט שבת". "מיד אמא, אני לוקח את החמור". עזריה עלה על החמור, נתן טפיחה קלה, ומיד יצאו לכיוון הטחנת קמח. בדרך חזרה הם עברו ליד הבית הכנסת, הוא הצליח לראות מרחוק שלט לא מוכר, הוא מיהר לכיוון השלט, ופתאום. "איייי… " הכאב היה קטן לעומת הצער על השבר של הכדים והמים שנשפכו. הוא ראה מרחוק את עמוס נושא את חפירה. "עמוס, איך השארת את הבור פתוח, תסתכל מה קרה לי?" "תקשיב צדיק, איפה? מה לא ראית את הבור?". "עמוס בבקשה זה לא הזמן עכשיו לוויכוחים, עוד מעט שבת, בוא תעזור לי לראות מה אנחנו עושים?". "שומע, יש לי מאגר מים שהכנתי ליד הבית, בוא קח כד, השאר נסגור בהמשך".

הסרט נגמר. מכונת הזמן הפסיקה. "זה לא אמיתי" אמר שריה. "בטח שאמיתי" אמר הדיין עם הזקן הלבן. "מה? הוויכוחים לא השתנו, חשבתי שהתקדמנו?" שאל גם נחמיה. "בואו תראו עוד משהו אחד" אמר הרב ראובן הדיין עם השפם. על המסך רואים עכשיו איש זקן עם פנים מאירות עומד ומדבר: "מי שרואה בור, שיבוא יגיד לי, אל תשאירו אותו פתוח סתם, יש פה ילדים, תינוקות, נשים בהריון, זקנים, רבים רבים." "משה רבינו, פה יש בור". המצלמה התמקדה עכשיו בבור. לפתע הבור נסתם. "היי", חשב שריה בקול, "איך הוא נסתם?" "מה זאת אומרת?" הוא שומע את הזקן "יש בעל הבית, גם הוא רואה את הבורות, יש עמוד הענן שיוצר כיסוי הרמטי, הכל יש, הוא רק רוצה שנפתח את העיניים ונבקש".   

השארת תגובה