אריאל כך נכתב בדו"ח התאונה,

ילד כ-בן 12, נמצא ללא הכרה, חסר דופק, צלעות מחוצות לגמרי, רגל שבורה, ודימומים רבים.

אריאל היה שרוע על גבו במקום התאונה, פצוע קשה ודם נוזל מגופו. כוחות ההצלה החלו בהחייאה, העלוהו על קרש גב והסיעוהו במהירות לבית החולים תוך המשך ביצוע פעולות מצילות חיים.      במיון הכניסוהו במהירות לטיפול נמרץ, תחבושות הושמו על כל חלקי גופו, מכונת הנשמה הוצמדה אליו וראשו עוד לא שב לכשהיה. הכרתו המעורפלת נעלמה כשקיבל משככי כאבים והוא נע בעולם משלו. הוריו ששמעו על דיווחי התאונה מעוברי אורח ומהחדשות מיהרו לבית החולים, הם צפו בבנם, לא מגיב, מחובר לאינסוף מכשירים ועטוף בתחבושות." לו רק הקשיב לי ושם קסדה ומגנים" מילמל האב. האם בכתה לצידו בזעקות של כאב ודמעות שטפו את לחייה. אריאל לא פקח עיניים ולא הגיב, הוריו ומשפחתו שהו לידו ללא הרף, מצפים ומחכים לסימן חיים.                                                                                                                      נהג המשאית האשם הגיע לבדוק את מצבו של הפצוע ולאחל החלמה מהירה, נכמר ומבויש נכנס אל החדר וראה את אריאל כמומיה לפניו, עטוף בתחבושות ומחובר למכשירים, הנהג לא מצא את נפשו והבטיח שכשאריאל יחזור לעצמו, הוא יקים קרן למניעת תאונות דרכים. משפחתו של אריאל הרגיעה אותו ואמרה כי אם היה מקשיב להם לבטח היה מצבו אחר.

אריאל לא קם עדיין, אך החל מתהווה בו הרצון לחזור לעצמו, לקום, לראות את הסביבה ולצאת ממצב הביש אליו נקלע. אריאל הבין במוחו כי יותר מכל מצטער הוא על משפחתו, ששהתה עימו במצב זה כאשר מצבו נגרם בשל עקשנותו וחוסר רצונו לשים קסדה, לחבוש מגנים ולנסוע במקומות מוסדרים. אריאל פקח את עיניו לראשונה כעבור חודש וחצי והחל במסע שיקום מפרך של כתשעה חודשים מעת פקיחת עיניו לאחר התאונה.

אריאל בנאומו בסעודת ההודיה- "סעו תמיד בזהירות ושמרו על הכללים, קסדה לא שוכחים. בכביש היו אחראים וערניים, חשוב לנהוג בחוכמה. אני מצטער על הכאב והצער שגרמתי למשפחתי, מודה לכוחות ההצלה ולצוות שליווה אותי"….

הנהג הקים קרן כהבטחתו.

                                            והלוואי שלא יקרו עוד תאונות!!!!