תלמידי חטיבות הביניים ותלמידי התיכון יצאו בשבוע שעבר לחופשת הקיץ שלהם, והיא תימשך כ-70 ימים. ביום ראשון יצאו ילדי הגנים ובתי הספר היסודיים לחופשת הקיץ, והיא תימשך כחודשיים.

אנו ההורים שמחים בשמחת ילדינו, אך דאגה מלווה אותנו בעיקר בשל החשש להימצאות ילדינו מחוץ למסגרת, ברחובות ואף על הכבישים.

נאפשר לילדינו לרכוב על אופניים תקינים בלבד וכן נקפיד שהילדים יחבשו קסדה בכל רכיבה (באשר לרכיבה על אופניים חשמליים כתבתי בפירוט בעבר).

כנהגים אנו יודעים כי בקיץ אנו חסרי סבלנות ועצבניים. אנו ישנים פחות ועייפים יותר, איננו מקפידים להרבות בשתייה ואנו מסתכנים יותר בנהיגה.
כנהגים וכהורים נקפיד מאוד שלא להשאיר ילדים ברכב ללא השגחת מבוגר (גם לא 'לחצי דקה').

בנהיגה קל לזהות מצב עייפות כבר בהתחלת התהליך. בנהיגה אנו רגועים, יושבים בתא הנהג ושולטים ביד רמה בכלי הרכב. כאשר אנחנו מתחילים לנוע בתא הנהג, לכוון את המזגן ישירות אלינו, לפתוח ולסגור חלונות בלי סיבה, להרגיש חוסר שקט בנהיגה, זו תחילתה של עייפות, ועלינו לטפל בה מייד ולא להגיע חלילה למצב של הירדמות.

נהגים מתווכחים מדי פעם בנושאים הקשורים למהירות כלי הרכב בשאלות כגון אלו:

האומנם המהירות המרבית המותרת בארץ מתאימה לכבישים ולמרחקים שבה?

האומנם המהירות המותרת היא תמיד המהירות המרבית?

האומנם שכלולים מתקדמים כגון איי-בי-אס מאפשרים לעצור כלי רכב 'על המקום'?

האומנם מרחקי העצירה של הרכב עולים ביחס ישיר למהירות הנסיעה?

יש הרגשה שהזיעה והחום שאנו חשים בכניסתנו למכונית "בימים חמים אלה" מונעים מחלק מאיתנו לחגור חגורת בטיחות המחויבת על פי החוק וההיגיון.
אלפי בני אדם חבים את חייהם לחגורת הבטיחות, שהיא לעיתים המחסום האחרון בינינו לבין פגיעה אנושה בתאונה. בעת תאונה גוף האדם ברכב ממשיך לנוע במהירות ובכיוון שבהם נסע הרכב, ומי שאינו חגור נחבט ונבלם בחלקי הרכב (הגה, שמשה) או עף החוצה. החגורה מונעת את הפגיעה מחלקי הרכב ואת ההיזרקות החוצה. החגורה סופגת את המכה ומחלקת אותה על פני חלקי הגוף בחזה ובמותן, הרגישים פחות למכה מהראש, למשל.

חובה על הנהג והנוסעים ברכב להיות חגורים, ובלשון החוק: מרוסנים, כולל ילדים במושבי הבטיחות. את החגורה חייבים לחגור במושב הקדמי והאחורי של כל רכב פרטי, פרטי דו-שימושי, מסחרי, טנדר ומונית.

"שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום"
שלום כיתה א': הולכים בטוח לבית הספר השבוע יחזרו התלמידים לבתי הספר, ויתווספו עליהם כ-155,000 תלמידי כיתה א' שיגיעו לכיתות החדשות בפעם הראשונה בהתרגשות רבה.
להלן כמה כללים להתנהגות נכונה בדרך:
יש להרגיל את הילדים לשגרת הליכה לבית הספר ולשגרת חזרה מבית הספר. יש לבחור מסלול בטוח להליכה ולהימנע מחציות כבישים מיותרות ומהליכה במקומות מוסתרים וכדומה (חציית כביש: רק בליווי מבוגר).

להורים המסיעים את ילדם ברכבם הפרטי: 
יש להקפיד על חגירת הילדים גם בנסיעה קצרה.
הילדים ירדו מהרכב רק מצידו הימני: יש לחנות בצמוד למדרכה מימין.
חשוב מאוד לקבוע מקום מדויק וקבוע לאיסוף ילדיכם בסיום יום הלימודים.

לפני שבועיים עסקנו בחשיבותן של חגורות הבטיחות ובחובת הנהג וכל הנוסעים ברכב להיות מרוסנים. עתה נעסוק בבטיחות הילדים הנוסעים ברכב.
על פי החוק, ילד שעוד לא מלאו לו 3 חייב לשבת במושב בטיחות, ועד גיל 8 לפחות עליו לשבת במושב בטיחות או במושב מגביה (בוסטר). מושבי הבטיחות מתחלקים לארבע קבוצות, לפי מידת הילד:
מושבי בטיחות לתינוקות (עריסות)
העריסות מתאימות עד גיל 9 חדשים או שנה, והתינוק יושב בהן בתנוחה של כמעט שכיבה. מושב הבטיחות מהודק בחוזקה אל גוף הרכב על ידי חגורת הבטיחות הרגילה, והתינוק מרוסן אל המושב בחגורות צולבות על פי החוק, גב התינוק יהיה מופנה לכיוון הנסיעה, כדי שבמקרה הצורך יזכה לתמיכה לאורך כל גופו.

חומר למחשבה בחודש אלול
הפרשה עוסקת במלחמת היצר, באדם היוצא למלחמה ומתנהג על פי הוראת יצרו. התורה נותנת לנו כללי התנהגות כדי שלא ייפגעו האנושיות והרגישות שלנו.
לעיתים נדמה כי כל נסיעה ברכב היא יציאה לקרב. אנחנו יוצאים לקרב כדי לנצח את ה'אויב' (השכנים שלנו, האופנוען, נהג הג'יפ, המונית, המשאית או האוטובוס), ובקרב כל האמצעים כשרים: נוסעים במהירות מופרזת, עוקפים ללא בדיקה וללא איתות, לא מתחשבים בנהגים האחרים (אויבים!), והאדיבות נעלמת. 

אנחנו מסיימים את הנסיעה וחוזרים הביתה אחרי יום מתיש בהרגשה 
מצוינת או גרועה, בהתאם לתוצאות הקרב.

בחודשים האחרונים ביקרתי בכמה יישובים בסדנאות נהיגה ובטיחות ולמדתי להכיר את הבעיות הקשורות בבטיחות בדרכים ביישובים ובדרך אליהם.
יש נתונים אובייקטיביים: כבישים דו-סטריים צרים ומפותלים, חלק גדול מהכבישים אינם מוארים, בחלק מהיישובים אין כמעט כבישים ישרים המאפשרים שדה ראייה לטווח ארוך יותר, לעיתים היישוב בנוי במעגל והכבישים בהתאם (שדה ראייה מוגבל), בחלק מהיישובים אין מדרכות, אין מעברי חצייה ואין שוליים סבירים.
בכל יישוב שהגעתי אליו ביקשו המארגנים שאעסוק בהדרכות בהתנהגות המסוכנת והרשלנית של חלק מהתושבים, כגון אי-הקפדה על חגירת חגורות בטיחות בנסיעה ביישוב (הורים וילדים), החזקת תינוק או ילד קטן על הברכיים תוך כדי נהיגה, הסעת יותר ילדים מהמותר בחוק, משחקי ילדים קטנים על הכבישים המסוכנים ליד ביתם, אי-הקפדה על חבישת קסדה ברכיבה על אופניים.