הרמזור הואיל בטובו להתיירק, ואני שילבתי במהירות הילוך שני, ודחקתי בדוושת הגז שתתחיל בטובה לתת גז. נדמה היה לי שגם ליבי שילב הילוך, הלוך ילך ובכה, נוסע לאלומותיו, אך אני הייתי טרוד מכדי להפנות תשומת לב ללב.

הרכב נענה סוף כל סוף ללחיצות הנואשות שלי על הדוושה, מתרצה למהר, ולהשביע רצון בעליו. רצון שרצה לא לרצות, לא להתרצות, רק רצון לריצות. מימיני חלפו להם, כנעים מעצמם, הנופים הנהדרים של ארץ הכרמל. ארץ, שבעבר הייתי קורא לה בדמיוני כר מלך, כיוון שאני נסעתי בתוכם, והם נשארו קפואים מצדדי, משמשות לי כר פורה למחשבות התדבקות במלך. אך, נדמה כאילו התחלפו היוצרות, וכעת הנופים נעו, ואני קפאתי בתוכם, קר – מל.

וכיוון שהגעתי לכלל דמיונות והרהורים, נפשי התפזרה לאינסוף רסיסים ולא הצליחה לאסוף אל ריכוזה, הוסחה דעתי גם לצד שמאל. שם, רוכל הציג לראווה משקה קר ומשיב נפש. מגדנים היו מסודרים בסדר מופתי מנסים לעורר תאוות בשר, מגדנים שהעלו בזכרוני איזה אלוף שקראתי עליו אי שם, "אלוף מגדיאל".

בום!

חוט האסוציאציות נפרם.

חושך.

התעוררתי. כמעט. נדמה כאילו הגוף מסרב לעבור למצב של עירנות במיטת בית החולים הנוחה, נמצא עדיין בקיפאון, המשקף את הקיפאון שמצא את משכנו בלב.

מייחל לתשובה.

מה שליבי וגופי לא יכלו עדיין לעשות, אוזני עשו עבורי. הם שוטטו, מאזינות, מנסות לדלות פתילי מידע, ולסרוג מחדש את מארג החיים שנפרם. ההברות שהסתובבו סביבי, הצליחו להתעצב למילים מוכרות, נוגעות ולא נוגעות: "תאונה.. כן, כמעט פגע בהולך רגל הצעיר שכאן, וסטה הצידה… דופק לב תקין".

במאמץ רב, הכרחתי את מיליון הטונות שנקראו העפעפיים שלי להיפתח. הם ניסו בכל מאודם, נפשם ולבבם להיסגר מסרבות להיפגש שוב עם מציאות מלאת בלבול וחסרת לב.
קלטתי דמויות מעומעמות שמסתובבות סביב המיטה שלי, רכונים, מביטים במה שהיה קרוי פעם "אני", לפני שהוא התנפץ לאלפי רסיסים שונים.
מבעד לפרצופים הקרובים לבושי הלבן, הצלחתי להבחין בפני נער. פניו שלוות, מלאות תום ילדות.

נרעדתי.

כמעט פגעתי בחיים פורחים, בגלל כעס קמל, חולף, עקר ושורף.

כגנות על פני נהר

כעבור חודש, מחוץ לבית החולים, ואני על מיטתי בביתי. ספק משקם את רגלי הפגועה, ספק מנסה לאסוף את רסיסי לבבי, ולצעוד קדימה. קורא שתים מקרא ואחד תרגום לפרשת ואתחנן, מנסה לאפשר לתורה לעשות את פעולתה המבורכת, מנסה להסיר מחסומים. "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה"  "ותסתמרון לחדא לנפשתכון ארי לא חזיתון כל דמו…". לפתע, נחה במוחי, מנצנצת ולא מושגת המשמעות של מה שעשיתי, כבדה ובלתי מתפשרת. 

למחרת, מתחת למיטתי בתוך ים של דמעות, מצאו בני משפחתי מכתב:

"ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" – שלכם, לא לפגוע בהם.
"ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" – של חבריכם, שכניכם לעולם היפה הזה.
"ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" – שלכם, שנפשותיכם ישארו שלימות, ולא כעוסות, הורסות באחת היסח דעת אחד, עולם ומלואו.
למדתי את אשר למדתי, אני הולך לתקן. בקרוב אשוב…

למחרת בבוקר גד כמו בכל יום נסע באופניו לבית הספר. בדרך פגש את אורי .

"בוקר טוב אורי. האם הספקת לקחת את אחותך מהגן? "

"כן! ממש תודה. עזרת לי מאוד"   

"אורי רוצה תחרות?" שאל גד

 "חבל אין לך סיכוי" השיב אורי בלגלוג.

"את זה עוד נראה" ענה גד.

גד ואורי נסעו במהירות. גד עקף את אורי, וכשנוצר פער גדול בניהם, התחיל  גד לזלזל וליסוע בלי לאחוז בכידון.

לפתע איבד גד שליטה ונתקע בעמוד בחוזקה.

  אורי עצר וקרא " גד"  גד".     גד הרים את הראש חצי מעולף ראשו היה  מלא בדם .  אורי נבהל מאוד. אך לאחר כמה רגעים התעשט  ועצר מכונית .  

 "תזמין אמבולנס מהר מהר" זעק אורי.

האיש שהתברר לאחר מכן כ"מאור" שאל את אורי:

"אתה אחיו? אתה קשור אליו ?"

"אני לא אח שלו, אבל אני יודע איפה אחיו " השיב אורי בלחץ

אורי  קרא לאחיו. גד פונה לבית החולים ושהה שם למעלה משבוע גם לאחר השבוע  עדיין היה לו צלקת גדולה בפנים .

כעבור כמה ימים אחרי השחרור, אורי בא לבקר את גד ולקיים מצות ביקור חולים .

"ברוך רופא חולים גד" אמר אורי.

"תודה אורי שבאת לבקר אותי" השיב גד

"מה עם הראש " התעניין אורי?

"בסדר.  אבל עדין קצת כואב. אתה יודע כשאני חושב על זה אם לא הייתי מתקן לך את האופנים, הייתי נוסע לבד, ולא היה מי שיעזור לי …אני תמיד נוסע לבד בלי ידיים  . הייתי יכול להמשיך לאבד דם ואולי חס וחלילה למות.  אני רואה שהיה שווה להשקיע חצי שעה בתיקון האופנים, כדי להציל חיים שלמים ועוד שלי".

הוא עצמו ניסחף במורד הנהר, ונימשה מחוסר הכרה על ידי גויים שכפרם שכן על גדת הנהר. מששבה רוחו אליו, יממה לאחר שטבע, גילה שהוא נמצא בבקתה לא מוכרת לבוש בגדי נכרים וזקנו ופאותיו המפוארים קצוצים (פרי עבודתו של "חובש הכפר" ש"טיפל" בו). הוא הודה לבעל הבקתה הכפרי וזוגתו על עזרתם ועוד באותו הלילה, כשהתאושש דיו,  נשא רגליו לשוב במהרה לביתו.

בדרך, גמלה בו ההחלטה לנסות להגיע בחסות החושך לביתו מבלי שאיש יבחין ב"חרפת" זקנו ופאותיו המגולחים. הוא הגיע לקצה העיירה מכיוון בית הקברות, ולהפתעתו גילה שממש ברגעים אילו נערכת לוויה. הוא התקרב לאט למקום, נוקט באמצעי זהירות לבל יתגלה, והציץ לעבר המתרחש כשהוא תוהה מי הוא הנקבר.

מסביב לקבר שבו כבר נטמן הנפטר, נעמדו שפופי-ראש רבים מבני העיירה והקשיבו לדברי ההספד שנשא הגבאי משטיבל העגלונים.

"המנוח היה איש ישר דרך מגדולי העגלונים של עיירתנו זלוטניק,  ונהירים לו שבילי הפלך ככף ידו. איש כשר וצנוע, שהיה בעל מסור ואב רחמן לשתי בנותיו שתבדלנה לחיים טובים ".

בהביטו אל האישה האומללה, שהתיפחה. הבחין מוטל לראשונה בפניה של פסיה אשתו וסימן השאלה לגבי זהות המת נפתרה עבורו…

משנודע הדבר למוטל שהוא בעצמו נשוא ההספדים הקשיב בשקיקה להמשך הדברים, סוף סוף ידע מה חושבים עליו העולם…

והעולם, דווקא אמר עליו דברים טובים.

מוטל היה נפעם ממבול המחמאות שנחת עליו. מעולם לא זכר שקיבל מילת עידוד או טפיחה על השכם מכל אלה שהרימוהו על נס עכשיו, לאחר "מותו".

תדהמה היתה בקהל כשלפתע הגיח מאי שם, הילך לבוש בגדי נכרים וחבוש מגבעת כפרית גדולה, כשהוא מכריז, שאף הוא רוצה לומר מספר מילים על המנוח.

איש לא הכיר את הדובר, ברם, מפאת כבוד הנפטר, הניחו לו לדבר. כשפתח וטען שהוא מכיר את מוטל הכרות קרובה ולכן כל מה שנאמר לזכותו מופרך לגמרי, היסו אותו מאזיניו וניסו לדחפו משם. תוך כדי מאבק הוסרה המגבעת מעל ראשו ונתגלה שערו האדמוני לעיני כל …   

קריאת הפתעה נשמעה: "הרי זה מוטל שלנו, העגלון המת!!!"

"האלמנה" ובנותיה התעלפו במקום, השאר צרחו בבהלה למראה המת שקם לתחיה, בלי הזקן והפיאות.

ומוטל …הטיח בפניהם ההמומות של הנוכחים: "אכן, זה אני המת – מוטל העגלון שלכם. אבל שאלה לי אליכם – מדוע עד היום לא זכיתי לשמוע מכם מילות של שבח?"

למה צריך למות בשביל לשמוע מילה טובה???"

והשאלה הקשה עמדה וניסרה בחלל בית הקברות…

אריאל כך נכתב בדו"ח התאונה,

ילד כ-בן 12, נמצא ללא הכרה, חסר דופק, צלעות מחוצות לגמרי, רגל שבורה, ודימומים רבים.

אריאל היה שרוע על גבו במקום התאונה, פצוע קשה ודם נוזל מגופו. כוחות ההצלה החלו בהחייאה, העלוהו על קרש גב והסיעוהו במהירות לבית החולים תוך המשך ביצוע פעולות מצילות חיים.      במיון הכניסוהו במהירות לטיפול נמרץ, תחבושות הושמו על כל חלקי גופו, מכונת הנשמה הוצמדה אליו וראשו עוד לא שב לכשהיה. הכרתו המעורפלת נעלמה כשקיבל משככי כאבים והוא נע בעולם משלו. הוריו ששמעו על דיווחי התאונה מעוברי אורח ומהחדשות מיהרו לבית החולים, הם צפו בבנם, לא מגיב, מחובר לאינסוף מכשירים ועטוף בתחבושות." לו רק הקשיב לי ושם קסדה ומגנים" מילמל האב. האם בכתה לצידו בזעקות של כאב ודמעות שטפו את לחייה. אריאל לא פקח עיניים ולא הגיב, הוריו ומשפחתו שהו לידו ללא הרף, מצפים ומחכים לסימן חיים.                                                                                                                      נהג המשאית האשם הגיע לבדוק את מצבו של הפצוע ולאחל החלמה מהירה, נכמר ומבויש נכנס אל החדר וראה את אריאל כמומיה לפניו, עטוף בתחבושות ומחובר למכשירים, הנהג לא מצא את נפשו והבטיח שכשאריאל יחזור לעצמו, הוא יקים קרן למניעת תאונות דרכים. משפחתו של אריאל הרגיעה אותו ואמרה כי אם היה מקשיב להם לבטח היה מצבו אחר.

אריאל לא קם עדיין, אך החל מתהווה בו הרצון לחזור לעצמו, לקום, לראות את הסביבה ולצאת ממצב הביש אליו נקלע. אריאל הבין במוחו כי יותר מכל מצטער הוא על משפחתו, ששהתה עימו במצב זה כאשר מצבו נגרם בשל עקשנותו וחוסר רצונו לשים קסדה, לחבוש מגנים ולנסוע במקומות מוסדרים. אריאל פקח את עיניו לראשונה כעבור חודש וחצי והחל במסע שיקום מפרך של כתשעה חודשים מעת פקיחת עיניו לאחר התאונה.

אריאל בנאומו בסעודת ההודיה- "סעו תמיד בזהירות ושמרו על הכללים, קסדה לא שוכחים. בכביש היו אחראים וערניים, חשוב לנהוג בחוכמה. אני מצטער על הכאב והצער שגרמתי למשפחתי, מודה לכוחות ההצלה ולצוות שליווה אותי"….

הנהג הקים קרן כהבטחתו.

                                            והלוואי שלא יקרו עוד תאונות!!!!

ה"זה היה בשעת בוקר מוקדמת, ממש אחרי הזריחה, יצאתי מיד עם הקריאה בפיבר, נסעתי בשיא המהירות, אחרי הצומת, היה שם שלט לא ברור, משהו כמו בור פתוח, אבל חוץ מזה לא היה גדר או משהו כזה, הגלגל השמאלי פשוט נכנס לבור, איבדתי שליטה ואיך שהוא הרכב יצא מן הבור סטה לצד התנגש בגדר ההפרדה, וההמשך ידוע". "תודה" אמרו הדיינים. "עכשיו בוא תראה משהו מעניין במכונת הזמן".

"עזריה", "כן אמא", "לך בבקשה תביא קמח מהטחנת קמח בזריזות, עוד מעט שבת". "מיד אמא, אני לוקח את החמור". עזריה עלה על החמור, נתן טפיחה קלה, ומיד יצאו לכיוון הטחנת קמח. בדרך חזרה הם עברו ליד הבית הכנסת, הוא הצליח לראות מרחוק שלט לא מוכר, הוא מיהר לכיוון השלט, ופתאום. "איייי… " הכאב היה קטן לעומת הצער על השבר של הכדים והמים שנשפכו. הוא ראה מרחוק את עמוס נושא את חפירה. "עמוס, איך השארת את הבור פתוח, תסתכל מה קרה לי?" "תקשיב צדיק, איפה? מה לא ראית את הבור?". "עמוס בבקשה זה לא הזמן עכשיו לוויכוחים, עוד מעט שבת, בוא תעזור לי לראות מה אנחנו עושים?". "שומע, יש לי מאגר מים שהכנתי ליד הבית, בוא קח כד, השאר נסגור בהמשך".

הסרט נגמר. מכונת הזמן הפסיקה. "זה לא אמיתי" אמר שריה. "בטח שאמיתי" אמר הדיין עם הזקן הלבן. "מה? הוויכוחים לא השתנו, חשבתי שהתקדמנו?" שאל גם נחמיה. "בואו תראו עוד משהו אחד" אמר הרב ראובן הדיין עם השפם. על המסך רואים עכשיו איש זקן עם פנים מאירות עומד ומדבר: "מי שרואה בור, שיבוא יגיד לי, אל תשאירו אותו פתוח סתם, יש פה ילדים, תינוקות, נשים בהריון, זקנים, רבים רבים." "משה רבינו, פה יש בור". המצלמה התמקדה עכשיו בבור. לפתע הבור נסתם. "היי", חשב שריה בקול, "איך הוא נסתם?" "מה זאת אומרת?" הוא שומע את הזקן "יש בעל הבית, גם הוא רואה את הבורות, יש עמוד הענן שיוצר כיסוי הרמטי, הכל יש, הוא רק רוצה שנפתח את העיניים ונבקש".   

אבא היה שומר אמיץ, פעם הוא ראה דמות חשודה מרחוק, מתקרבת לשער האחורי של המושב. הוא לא היסס, קרא לחבר במושב שיחליף אותו בשער ויצא לבדו לתפוס את אותה דמות. אח"כ הסתבר שזה היה ערבי שרצה לפגוע בנו.  ככה גדלתי, בין חברות, לתרנגולות ולעיזים. 

  כשהייתי בת שבע עשרה, פרצה מלחמת ששת הימים. בהתחלה היינו בטוחים שאנחנו מחוסלים. כל צבאות ערב, מצרים, ירדן , וסוריה  היו מכוונים לכיוון ישראל. אני זוכרת טוב מאד את הימים הללו, אלו היו ימים של שמחה כיוון שכשהאזנו לרדיו (היה רק אחד במושב אז כולנו הצטופפנו סביבו) ושמענו על  ניסים והצלחת צה"ל , אך מצד שני עמד חשש כבד באוויר, שאולי זו רק שמחה רגעית. ביום השלישי למלחמה, עברה שמועה שהולכים לכבוש את ירושלים. חברי המושב קראו לגברים לעזור שם אך עוזי אמר שצריך לשמור על המושב, לכן רק אבי (אבשלום) ושלושת חבריו דיוויד, משה, ויצחק יצאו לעזור להילחם בירדנים. הם נלחמו בעוז אך הם נפלו ארבעתם בקרב. הם נפלו בקרב שהשתתפו בו רק כי הם רצו לעזור לאחיהם, עמ"י. הם נפלו בו מבחירתם, כי ירושלים חשובה ולוחמיה שלוחמים בגבורה, עוד יותר." וואו, איזה סיפור. אמא נחה לשנייה, שתתה כוס מים ואחר המשיכה: "כששמענו על מותם ועל ירושלים המשוחררת, נסענו בטנדר של אחד מחברי המושב למקום נפילתם ואספנו משם אבנים ואיתם בנינו את האנדרטה לזכרם, אך לא רק, היא לזכר רצונם לעזור, פשוט לעזור בלי תמורה, עם רצון להיטיב עם האנשים, ועם עצמך להיות טוב כלפי האנשים."   

הסיפור לא נגמר כך. למחרת בשיעור, המורה סיפרה על קמצא ובר קמצא והיא אמרה שאם אדם רק חושב על האחר, בית המקדש היה עדיין קיים. באותו רגע חשבתי לעצמי על סבא, שמסר  נפשו למען מקומו של המקדש יכל היום לחיות בירושלים.  המורה המשיכה, ואמרה שמהיום כיתתנו תפעיל פרויקט אשר נקרא "בין אדם לחברו" שבו נקח על עצמנו לעשות משהו למען האחר.  

ואני בחרתי לטפח ברחוב הגליל את גינת השעשועים והאנדרטה שממול.       

עמיה גולדשטיין