אבא היה שומר אמיץ, פעם הוא ראה דמות חשודה מרחוק, מתקרבת לשער האחורי של המושב. הוא לא היסס, קרא לחבר במושב שיחליף אותו בשער ויצא לבדו לתפוס את אותה דמות. אח"כ הסתבר שזה היה ערבי שרצה לפגוע בנו.  ככה גדלתי, בין חברות, לתרנגולות ולעיזים. 

  כשהייתי בת שבע עשרה, פרצה מלחמת ששת הימים. בהתחלה היינו בטוחים שאנחנו מחוסלים. כל צבאות ערב, מצרים, ירדן , וסוריה  היו מכוונים לכיוון ישראל. אני זוכרת טוב מאד את הימים הללו, אלו היו ימים של שמחה כיוון שכשהאזנו לרדיו (היה רק אחד במושב אז כולנו הצטופפנו סביבו) ושמענו על  ניסים והצלחת צה"ל , אך מצד שני עמד חשש כבד באוויר, שאולי זו רק שמחה רגעית. ביום השלישי למלחמה, עברה שמועה שהולכים לכבוש את ירושלים. חברי המושב קראו לגברים לעזור שם אך עוזי אמר שצריך לשמור על המושב, לכן רק אבי (אבשלום) ושלושת חבריו דיוויד, משה, ויצחק יצאו לעזור להילחם בירדנים. הם נלחמו בעוז אך הם נפלו ארבעתם בקרב. הם נפלו בקרב שהשתתפו בו רק כי הם רצו לעזור לאחיהם, עמ"י. הם נפלו בו מבחירתם, כי ירושלים חשובה ולוחמיה שלוחמים בגבורה, עוד יותר." וואו, איזה סיפור. אמא נחה לשנייה, שתתה כוס מים ואחר המשיכה: "כששמענו על מותם ועל ירושלים המשוחררת, נסענו בטנדר של אחד מחברי המושב למקום נפילתם ואספנו משם אבנים ואיתם בנינו את האנדרטה לזכרם, אך לא רק, היא לזכר רצונם לעזור, פשוט לעזור בלי תמורה, עם רצון להיטיב עם האנשים, ועם עצמך להיות טוב כלפי האנשים."   

הסיפור לא נגמר כך. למחרת בשיעור, המורה סיפרה על קמצא ובר קמצא והיא אמרה שאם אדם רק חושב על האחר, בית המקדש היה עדיין קיים. באותו רגע חשבתי לעצמי על סבא, שמסר  נפשו למען מקומו של המקדש יכל היום לחיות בירושלים.  המורה המשיכה, ואמרה שמהיום כיתתנו תפעיל פרויקט אשר נקרא "בין אדם לחברו" שבו נקח על עצמנו לעשות משהו למען האחר.  

ואני בחרתי לטפח ברחוב הגליל את גינת השעשועים והאנדרטה שממול.       

עמיה גולדשטיין