המורה שעשתה אותי סופרת / פייגי לוין

את הסיפור הזה אני זוכרת על כל פרטיו. באיזה יום בשבוע הוא קרה ומה לבשה המורה באותו היום. אולי כי הסיפור הזה היה בשבילי אבן יסוד למה שאני היום.

הייתי אז בכתה ז', עולה חדשה. שלושה חודשים בארץ הזרה הזאת. באנו עם קבוצה של יהודים מאדיס אבבה. סיפרו לנו שכאן בארץ היהודים החיים שלנו יהיו יפים. אך, המציאות היתה קשה. לא ידענו את השפה, החברה דחתה אותנו ולאבא ואמא לא היתה עבודה. בבוקר למדתי בביה"ס כמו כל ילדה ישראלית ואחה"צ התקדמתי בלימוד העברית באולפן. למרות יומי העמוס לא ויתרתי גם על הכנת שיעורי הבית. רציתי להיות תלמידה רגילה ככל האפשר. יום אחד נתנה לנו המורה לשפה משימה, לכתוב חיבור בנושא "טוב לי בארץ המובטחת". היה ברור לי שאתאמץ ואכתוב את החיבור למרות שזאת משימה מאוד לא פשוטה עבורי.

חזרתי באותו היום הביתה. אמא ישבה מותשת על הכיסא, ראיתי שהיא מחכה בכליון עיניים שאחזור כבר ואעזור לה לטפל בילדים. השתדלתי למלא את רצונה ובזריזות רבה האכלתי את הילדים וניקיתי את הבית. או אז התיישבתי על הרצפה, דף דפדפת בידי ועיפרון בפי ואני חושבת מה לכתוב. אני ממלמלת את הכותרת שוב ושוב "טוב לי בארץ המובטחת". ופתאום מציפות את ראשי וליבי בליל של רגשות ומחשבות. מה טוב לי בארץ הזאת? אין לי חברה ולא שפה ולא שכנים ואבא ואמא מסתובבים עצובים ובלי פרנסה. קשה לי בארץ הזאת. אז מה אכתוב? ואז פתאום נפלה בי הארה. אני אכתוב שלמרות שקשה לי ומנוכר אני בשום אופן לא מוותרת על הארץ הזאת. נזכרתי באברהם אבינו שהלך לארץ לא מוכרת, התיישב בה וקיבל אותה במתנה. הארץ הזאת היא מתנה של כולנו ועלינו לשמוח בה. עדיין המחשבות שלי לא מסודרות, עוד לא כתבתי חיבור. אבל בלב שלי נהיה פתאום מין אור קטן, קמתי לקחתי את אחי התינוק בידי ורקדנו ריקוד עליז. "אנחנו בארץ המובטחת" שרתי את המילים הללו עם איזו מנגינה עתיקה שזכורה לי עוד כילדה קטנה באתיופיה. בסיום הריקוד הקצר הנחתי את אחי על ידי וכתבתי חיבור. חיבור על הקשיים שלי ועל הארץ שאני לא מוותרת עליה שאני מאמינה בכל ליבי שעוד יהיה לי טוב, אבל רק טוב בארץ הזאת. למחרת בכיתה המורה ביקשה לשמוע את החיבורים שלנו. הצבעתי חזק חזק והיא בחרה בי. קראתי בצורה קצת עילגת. המילים היו לא הכי ברורות. אבל כשסיימתי ראיתי שבזוית עינה של המורה עומדת דמעה. היא לא דיברה, היא רק כתבה על דף הדפדפת שלי, "חיבורך מרגש, אני בטוחה שכשתגדלי תהיי סופרת". מאותו הרגע גם אני הייתי בטוחה שכשאגדל אהיה סופרת. המורה בעצמה אמרה. ומה שהמורה אומרת כך יהיה. בהמשך היום לא הצלחתי להקשיב בשום שיעור, רק תכננתי במוחי איזה חיבור אכתוב כשאגיע הביתה. כל יום מאז אותו שיעור, כתבתי חיבור. חיבורים יפים יותר ויפים פחות. שירים סיפורים וחוויות אישיות שהיו לי. הרבה כתבתי מאז. העברית שלי לאט לאט השתפרה. ידעתי שאני צריכה להתאמץ בשביל להיות סופרת. מול עיני עמדה המטרה והתקדמתי לכיוונה. בסוף אותה שנה כבר הייתי אלופת החיבורים בכיתה שלי, אפילו שהייתי עולה חדשה.

 

היום אני סופרת. סופרת באמת. העברית שלי טובה, מצוינת. הסיפורים שלי מודפסים בספרים. וקוראים בהם ילדים ומבוגרים. עולים וותיקים. מול עיני עומדת דמותה של ממלאת המקום שהבטיחה לי שאהיה סופרת. אני רוצה למצוא אותה ולשאול אותה שאלה קטנה, "איך ידעת שכשאהיה גדולה אהיה סופרת?"

השארת תגובה