האמת, שאין לו מה הרבה לספר. 45 שנים של מילים ספורות. שש שנים שהיו נפלאות כילד, עד השינוי ההוא שהשאיר אותו כך, וזה על סיפור חייו. הקצר, הארוך. 

איזה מלך של שתיקה אתה. אמר לו משהו. ולא, זו לא הייתה מחמאה. 

אברהם למד לחיות לבד, או שמא, לימד את עצמו.

כשהוא כותב, אז יש לו חברים. 

"יש לבוקר ריח של ציפורים מצייצות,

של בדידות עמוקה,

ושמש חמה.

מחלון החדר מוגף התריסים,

כבר האור הגדול,

מסרב להאשים"

***

אחר צהרים פשוט בלי שום משהו לא מוסבר, גלימה צהובה מונחת על כתפי היום שכמעט ונגמר. הלוחשת לחתולים, עוד מונחת בזווית הרחוב, מנסה לומר להם: ידידיי היקרים, לילה טוב. 

ועדיין האור לא תם. 

סאשה הולך לבדו ממולה, איש קטן ועייף, עם מבט חלול. 

פה סדוק וידיים מגויידות, האוטובוס עדיין לא הגיע. בנייד אף שיחה שלא נענתה. 

איזה אחר צהריים שקט ובלתי מוסבר. סאשה אוסף את התיק, שיש בו מים וסמרטוטים. 

שאשה בודק שהשעה מדוייקת. 16.30. הצג הישן לא משקר לעולם. רק האוטובוס מאחר. והרגליים כואבות. וגם הידיים, והראש. הבקבוק עובר מהיד לפה היבש. והשקט שותה את המים יחד איתו.

ועדיין היום לא כבה. 

מלמעלה, קומה שלישית, רחוב אלטלנה. אברהם מסיים לכתוב שיר נוסף למגירה עלומה. היום אוסף את השירים יחד עם קרני האור האחרונות, כשהשמן הרותח מהשניצל פוגע לו ביד ויוצר בה כוויה רחבה. 

ורק החום עדיין מנסה להיות אמיתי.

*

היום אוסף את עצמו בשלום, כשרגע לפני שהלוחשת לחתולים עוזבת, פוסעות אליה שתי קוקיות וילדה, ואומרות לה: 'מי את, גברת? 

איזה יופי. את מטפלת בחתולים'

קוראים לה טניה. 

והיא כבר לא כל כך בודדה.

עוד קרני אור אוספות בעדינות את פיסות היום החולף, כשמשהו אומר: 'ערב טוב' לסאשה, מיודעינו העייף. זה היה אברום, מרחוב ההדרים, איש גבוה ומאפיר, עם שלושה שובבים. 'אתה מנקה טוב, סאשה. תודה לך' הוא מיישיר מבט בחיוך. סאשה מחייך חיוך בשפתיים בשרניות ומלאות טוב. 'תודה, יום טוב' והדיבור שלו כבד, ואמיתי עוד יותר.

מעט לפני שהיום נאסף לגמרי, נקישות נשמעות על דלת פשוטה וקלופה, גבאי צדקה ששוחח מעט, אומר לאברהם שנראה לו שפגש אדם מיוחד. אברהם מנסה לא להסמיק, והכוויה לא כואבת יותר. אומרים שחום אמיתי, יודע לחמם רק אם נדבר. 

*

היום נאסף לו אל עבר ימיו. טניה הולכת לביתה הרחוק, חתולי הרחוב כבר יללו לילה טוב. והיא מרגישה שהיא רגועה זה מכבר, וחיוך קל מתפשט בה, כמו המתוק האמיתי שלא נגמר. 

קו 19 מגיע לפינת הרחוב. סאשה עולה בו בכבידות צעירה יותר, אומר לנהג אלמוני: שלום, ערב טוב. הנהג מחייך הוא יודע, לאיש הזה היה יום טוב. 

סאשה מרגיש שטוב לו דווקא לנקות את רחוב ההדרים, ויש שם אנשים די טובים. 

עוד רגע ומחשיך, כשאברהם סוגר את המחברת בשיר אחרון. הגיע הזמן ללכת לישון. תפילת ערבית. והוא מחייך לעבר אחד המכרים. אמרו לו שהוא מיוחד. אולי הוא צריך לתת גם לאחרים. 

*

היום מחשיך לגמרי, כשאנשים קטנים מאוד, כמעט בלתי נראים, מניחים בשלווה ראש על הכר,

והם מייחלים, בסתר ליבם,

שיהיה יום טוב שכזה,

גם מחר.

 

 

•••

שם משפחתי הינו שם ספרותי, לכל פנייה בנושא אפשר לפנות אלי למייל. 

שלחתי סיפור נוסף לתחרות בשם: "ואתן לך חיים"

הסיפור ששלחתי כעת, הינו סיפור העוסק בבין אדם לחברו, בנקודות הפשוטות ביותר, באנשים שלעיתים הם בלתי נראים- אנשים קטנים. 

תודה על התחרות ועל זמן השראה לכתוב לכם. 

אשמח לשלוח סיפורים נוספים, וממש מקווה שאהבתם.

שיהיה בהצלחה לכל המשתתפים, וישר כח על יוזמתכם.

היו ברוכים.